Daily Archives: 23rd יוני 2019

בהתאם לכלל הבסיסי בדיני הראיות "המוציא מחברו עליו הראיה". כלומר, על תובע הטוען כי נתבע מסוים התרשל וגרם לו לנזקים להוכיח את יסודות עילת התביעה (יסודות העוולה השונים, הנזק הנטען על ידו, וכן את הקשר הסיבתי בין ביצוע העוולה לבין הנזק).

עם זאת, בפקודת הנזיקין (סעיפים 38-41) נקבעו ארבעה חריגים לכלל, בהם נטל הבאת הראיות יחול על הנתבע. אחד החריגים לכלל  הוא מקרה בו "הדבר מעיד בעד עצמו". במקרה שבו "הדבר מעיד בעד עצמו" יתהפך נטל הראיה ועל הנתבע יהיה להוכיח כי לא התרשל וכי הנזק לא נגרם כתוצאה מהתרשלותו.

כדי שיחול חריג זה צריך שיתקיימו התנאים הבאים: 

1. לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה היו הנסיבות שהובילו לקרות הנזק.
2. הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו.
3. נראה כי האירוע מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר אם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה.

כלל "הדבר מעיד בעד עצמו" מספק לבתי המשפט כלי עזר להתמודדות עם מצבים בהם קיימת חוסר וודאות עובדתית לגבי נסיבות התאונה בגינה הוגשה התביעה, ומייעל את ההליך המשפטי כאשר סביר יותר שהנזק אירע כתוצאה ממעשיו או מחדליו של הנתבע מאשר מכל גורם אחר.

לאחרונה נראה כי בית המשפט העליון עושה שימוש בדוקטרינה זו על מנת להתמודד עם תופעת תאונות העבודה באתרי בנייה, שהלכה והתגברה בשנים האחרונות. בשני פסקי דין שניתנו לאחרונה בבית המשפט העליון בעניין תאונות עבודה באתרי בנייה הורחבה פרשנות התנאי הראשון והשלישי לכלל "הדבר מעיד בעד עצמו".

מעיון בפסקי הדין עולה כי הרחבת המבחנים דלעיל הינה דרכו של בית המשפט לסייע לנפגעי תאונות עבודה ולהוביל לשינוי בהתנהלות החברות הקבלניות באמצעים העומדים בידיו, שכן למרות שכלל העברת נטל הראיה בוחן את התנהגות הנתבעים בפן העובדתי בלבד ולא קובע רשלנות, בפועל פעמים רבות העברת נטל הראיה מכריעה את גורל התביעה.

בע"א 6332/15 צלאח נ' עדוי (23.11.2017) דן המשפט העליון בערעור שהוגש על פסק דין במסגרתו נדחתה תביעה של ניזוק שנפל ממדרגות בעת עבודתו באתר בניה. בעקבות התאונה נפגע הניזוק בראשו, דבר שפגע בזכרונו, כך שהוא לא זכר כיצד התרחשה התאונה.

בית המשפט המחוזי בחן את נסיבות האירוע הספציפי וקבע כי ניתן ליפול ממדרגות גם מסיבות שאינן קשורות לרשלנות הנתבעים, ועל כן נפילה במדרגות כשלעצה, ללא כל ראיה ו/או טענה לגבי אופן התרחשותה, לא מתיישבת עם המסקנה שהנתבעים התרשלו יותר מאשר עם המסקנה, ואין מקום להחיל את כלל הדבר מדבר בעד עצמו.

בבית המשפט העליון נהפכה התוצאה. נקבע, כי יש לבחון את התנאי השלישי לתחולת הכלל – לפיו האירוע מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר אם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – תוך שימוש בראיות כלליות וסטטיסטיות החורגות מנסיבות המקרה הקונקרטי וכן בניסיון החיים ו"ניסיון הנזק" במצבים שונים.

בהתאם לאמור לעיל ובהתבסס על ניסיון החיים ו"ניסיון הנזק", קבע בית המשפט העליון כי המסקנה שהניזוק נפל עקב היעדר אמצעי זהירות (כגון היעדר קיומו של מעקה) סבירה יותר מאשר מסקנה של נפילה עקב חוסר שיווי משקל, ועל כן בנסיבות המקרה, בהן לתובע אין ידיעה בנוגע לנסיבות התרחשות התאונה, ומקום התרחשותה נמצא בשליטת הנתבעים, מתקיימים כל שלושת התנאים לתחולת כלל הדבר מעיד בעד עצמו, ויש להעביר את נטל הראיה לנתבעים.

הדבר הוביל להיפוך התוצאה ולקבלת התביעה.

ברע"א 7002/17 פלוני נ' פלוני (21.5.2018) דן בית המשפט העליון בערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי במסגרתו נקבע כי התנאי הראשון לתחולת כלל "הדבר מעיד בעד עצמו" חל רק במצב בו הניזוק לא ידע את נסיבות התרחשות התאונה, ולא ניתן להחיל אותו על ידיעתם של התובעים – יורשיו של המנוח.

כבוד השופט עמית הפך במוצהר את ההלכה שנקבעה בע"א 224/51 פריצקר נ' פרידמן (10.7.1953), וקבע כי המועד הרלוונטי לבחינת אי הידיעה הוא מועד הדיון המשפטי ולא מועד התרחשות התאונה, שכן מבחינה מהותית כלל "הדבר מעיד בעד עצמו" נועד להפעלה במקרים של עמימות ראייתית אובייקטיבית שאינה מיוחסת דווקא באופן אישי לניזוק.

עם זאת, קבע השופט עמית כי היעדרו של הניזוק מהדיון (במקרה בו הניזוק נפטר או נפגע באופן שאין באפשרותו לפרט את נסיבות התרחשות התאונה) אינה פוטרת את התובעים מהנטל הראשוני להביא את מירב הראיות שברשותם או שיכולות להיות ברשותם בהתייחס לאופן התרחשות האירוע. בהתבסס על האמור לעיל דחה בית המשפט את הערעור הואיל והתובעים לא הגישו חוות דעת לתמיכה בטענתם בדבר מקום התרחשות התאונה.

למרות דחיית הערעור, במסגרת פסק הדין הביע כבוד השופט עמית את דעתו לפיה על מערכת המשפט להירתם למלחמה בתאונות העבודה:

"לסיום אבקש להוסיף הערה בפרספקטיבה רחבה יותר. המקרה שבפנינו הוא דוגמה אחת מיני רבות לעובד בניין שנפגע במסגרת עבודתו (פסקי הדין בעניין צלאח ובעניין בדר הם דוגמאות נוספות מהמקרים שנדונו בפסיקה). התופעה הכואבת של מוות או פציעה חמורה של עובד בניין איננה גזירת גורל, אך היא הפכה זה מכבר לחלק משגרת הידיעות החדשותיות שמגיעות לאזנינו באופן תדיר. לעיתים, היקף הסיקור התקשורתי אף מושפע מכך שהנפגעים משתייכים לקבוצות שנתפסות כשולי החברה הישראלית. אך לאחרונה פורסם דו"ח מבקר המדינה המתריע על עלייה במספר ההרוגים בתאונות עבודה בענף הבנייה, ועל כך ש"גופים ממשלתיים שהופקדו על אסדרת העיסוק בענף לא מימשו את אחריותם"… גם מערכת המשפט נדרשת לתת דעתה לבעיה חברתית זו, והדרך לצמצם את נזקיה הכואבים עשויה לעבור בנתיבי המשפט הפלילי, המשפט המינהלי והמשפט האזרחי, אך לא כאן המקום להרחיב.

דברים אלה נשמעים לאחרונה יותר ויותר בערכאות הדיוניות. לצד כבוד השופט עמית, שופטים רבים שדנים בתביעות שעוסקות בתאונות עבודה בענף הבניה, מביעים את מורת רוחם מהתנהלות החברות הקבלניות שאינן מקפידות על תנאי הבטיחות בעבודה, העברת הדרכות בטיחות, אספקת אמצעי מיגון וביצוע פיקוח ראוי על ביצוע העבודות, ובכך תורמות לתופעה ההולכת וגוברת של תאונות עבודה באתרי בניה. דברים אלה מקבלים אף ביטוי בפיתוח והרחבה של דוקטרינות משפטיות ולנכונות הגוברת של הערכאות להשתמש בכלים המשפטיים העומדים לרשותן, לרבות כללי העברת נטל הראיה, כדי להרתיע חברות קבלניות ול"הילחם" בתאונות העבודה.

חוק הביטוח הלאומי מכיר באירוע שלא נגרם כתוצאה מתאונת עבודה ספציפית כ"פגיעה בעבודה", רק במקרה של מחלת מקצוע, כלומר – מחלה מסוג המחלות המפורטות בחוק הביטוח הלאומי אשר התפרצה עקב ביצוע העבודה.

תקנות המוסד לביטוח לאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), תשי"ד-1954 קובעות רשימה סגורה של פגיעות המהוות מחלות מקצוע. רשימה זו כוללת, בין היתר, מחלות עור שנגרמו על ידי חשיפה לאבק, נוזלים או גזים, דלקת בגידים, ירידה בשמיעה בעקבות חשיפה לרעש, מחלות קרינה ומחלות עצמות ופרקים שנגרמו על ידי שימוש במכשירים רוטטים וכו'.

הואיל וכמפורט לעיל, הכרה בפגיעה בעבודה על פי חוק הביטוח הלאומי אפשרית רק במקרה של אירוע תאונתי או מחלת מקצוע, פותחה על ידי בית הדין לעבודה תורת המיקרוטראומה, אשר מאפשרת להכיר כפגיעה בעבודה, גם במקרים בהם נזקיו של העובד לא נגרמו בעקבות תאונת עבודה מוגדרת במקום ובזמן ואינם נכללים ברשימת מחלות המקצוע.

על מנת להכיר באדם כנפגע עבודה במנגנון של מיקרוטראומה, יש להוכיח קיומן של פגיעות זעירות חוזרות וזהות במהותן, לאורך זמן, שכל אחת מהן הסבה נזק מזערי. כן יש להראות כי פגיעות אלה גרמו במצטבר לנזק גופני ממשי ולנכות.

הנה כי כן, למיקרוטראומה ארבעה יסודות:

1. פגיעות זעירות: בהתאם לקביעת בית הדין לעבודה, על כל אחת מהפגיעות להיות פתאומית, בלתי צפויה ובלתי מכוונת (וזאת להבדיל מנזק שנגרם כתוצאה מגורם שפעולתו נמשכת ללא הפסקה). דוגמה טובה להמחשת דרישה זו מתייחסת להבדל שבין נזק שנגרם בעקבות טפטוף טיפות מים על סלע עד להיווצרות נקב, לבין נקב שנוצר כתוצאה מזרם מים שוטף. המקרה הראשון מקביל, מבחינה רעיונית, לנזק שנגרם כתוצאה מפגיעות מיקרוטראומה, שכן כל טפטוף מים מהווה אירוע עצמאי, בלתי צפוי ובלתי מכוון, בעוד המקרה השני מקביל לפגיעה כתוצאה של הליך תחלואתי ממושך, שאינו מהווה תאונה ועל כן אינו עונה על יסוד ה"פגיעה הזעירה" הנ"ל.
2. חוזרות ונשנות: על הפגיעות להיות זהות או לכל הפחות דומות במהותן. בהתאם לכך,  פגיעה שמקורה תנועות שונות ומגוונות שביצע העובד בצורה לא מרוכזת, לא תענה ככלל ליסוד זה ולא תוכר כמיקרוטראומה.
3. נזק ממשי: בהתאם לקביעת בית הדין לעבודה, אין צורך להוכיח שכל פגיעה בפני עצמה גרמה לנזק קטן, אולם יש להוכיח שהצטברות הפגיעות היא שגרמה לנזק ממשי.
4. קשר סיבתי: יש להוכיח קיומו קשר סיבתי בין הפגיעות החוזרות לבין הנזק המצטבר הנטען.

חשוב להדגיש שניתן להגיש תביעה בגין מיקרוטראומה גם כאשר מדובר בהחמרה של מצב קודם או במצב רפואי שמקורו ממספר גורמים, כאשר רק חלק מהם הינו תוצאה של העבודה. במקרה של החמרת מצב, יש צורך להוכיח  קיומו של קשר סיבתי בין החמרת המצב לבין הפגיעות החוזרות שנגרמו במהלך העבודה.

את שני התנאים האחרונים מוכחים באמצעות חוות דעת רפואית.

להבדיל ממחלות מקצוע, אין הגבלה על הפגיעות לגביהן ניתן להכיר במנגנון ה"מיקרוטאומה" האמור, ועל כן ניתן להגיש תביעה בגין "מיקרוטראומה" בנוגע לכל פגיעה העומדת ביסודות המפורטים לעיל. בהתאם לאמור לעיל, בתי הדין לעבודה הכירו בפגיעות רבות ומגוונות, בשלל מקצועות, כתאונת עבודה על בסיס תורת המיקרוטראומה.

דוגמאות לפגיעות שהוכרו כתאונות עבודה על בסיס תורת המיקרוטראומה:

בטרם אפנה לסקירת הדוגמאות אדגיש כי כל מקרה נבחן לגופו בהתאם לנסיבותיו, ולכן אין בעובדה שבית הדין הכיר בפגיעה כזאת או אחרת כתאונת עבודה על פי תורת המיקרוטראומה בפסק דין אחד, כדי להוביל להכרה אוטומטית של אותה פגיעה כתאונת עבודה.

פגיעות בגב (בלטי דיסק, כאבים והגבלות תנועה בגב העליון והתחתון וכדו') לנהגים מקצועיים הנוסעים במשך שעות ארוכות בכבישים לא סלולים (עב"ל 313/97 יניב נ' המוסד לביטוח לאומי), נהג משאית אשפה (ב"ל 8065-07-12 כהן נ' המוסד לביטוח לאומי), כוח עזר בבית חולים (עב"ל 39738-05-13 צבי נ' המוסד לביטוח לאומי), וכן לרופא שנדרש להתכופף למיטת מטופליו ושולחן הניתוחים מספר פעמים רב במהלך כל יום עבודה במשך עשרות שנים (ב"ל 50750-05-11‏ ד"ר יניפיליז נ' המוסד לביטוח לאומי).

תסמונת מנהרת כף היד ומרפק טניס: לאינסטלטור העובד עם כלים רוטטים (עב"ל 17464-03-16 פיס נ' המוסד לביטוח לאומי), עובד תחנת כוח שנדרש במהלך עבודתו לפתוח ולסגור שסתומים במשך שעה–שלוש שעות ביום (ב"ל 53571-07-15 מנשה נ' המוסד לביטוח לאומי) ולקלדנית שעבדה 8 שעות ביום (ב"ל 1806/08 ויינר נ' המוסד לביטוח לאומי), רופא שיניים כתוצאה מעבודה ארוכת שנים עם כלים רוטטים (ב"ל 2778/07 פרופ' דיין נ' המוסד לביטוח לאומי). לאומי

דלקות/ פגיעות בכתף: לסדרנית ומקודדת מחירים בסופרמרקט שבמהלך עבודתה ביצעה פעולות מונוטוניות ורצופות של העברת כ– 20 מוצרים המגיעים לקופה על גבי הסרט הנע והנחתם על שולחן שהוצב מאחוריה (עב"ל 391/07 הראל נ' המוסד לביטוח לאומי), וכן למורה שעבדה במשך כ-11 שנים במהלכן נדרשה להרים את ידה השמאלית במשך שעות ארוכות לצורך כתיבה על לוח הכיתה (עב"ל 2846-10-13‏ ‏ דור נ' המוסד לביטוח לאומי).

הפרעות שינה ודום נשימה בשינה: לאדם שעבד במשמרות מתחלפות (בוקר צהריים ולילה) במשך כ-40 שנה (ב"ל 47261-01-16‏ ‏ מקס נ' המוסד לביטוח לאומי).

אסטמה: לאדם שעבד כמלגזן במפעל לייצור חומרים כימיים שבמהלך עבודתו העביר חומרים כימיים באמצעות משאבה חשמלית, כאשר בזמן השאיבה היה עליו לפקח על תקינות וזרימת החומר למיכל הלקוחות. (עב"ל 12074-07-14 המוסד לביטוח לאומי נ' גטיה).

סרטן: לאדם שעבד במשך שנים רבות בצביעת מכוניות (בל 22114-10-11‏ שתיווי נ' המוסד לביטוח לאומי) ואדם שעבד כאיש אחזקה של מתקני שעשועים וכטכנאי אחזקה של תנורים תעשייתיים וציוד אפייה ובמהלך עבודתו נחשף לאבק פיברגלס, חלקי צבע ישנים, תרסיס צבע וחלודה וכן לעשן ריתוך ואבק מתכות (ב"ל 42494-04-15 פלוני נ' המוסד לביטוח לאומי).

כיסוי ביטוחי בפוליסות ביטוח פרטיות: בהתאם לפסיקה הנוהגת, אי כושר שמקורו במיקרוטראומה מכוסה בפוליסת אבדן כושר עבודה. עם זאת, ברב פסקי הדין שדנו בסוגיה נקבע כי מיקרוטראומה אינה מהווה אירוע תאונתי, ועל כן נזקים שנגרמו בעקבותיה לא יהיו מכוסים בפוליסת תאונות אישיות.

נושאים נוספים שחשוב להכיר:

חוק תאונות עבודה

חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים

חוק המכר (דירות), התשל"ג-1973 מסדיר את התנהלות השוק הפרטי בתחום מכר הדירות באמצעות קביעת הסדר מחייב בעניין חובת גילוי מצד המוכר ואחריות המוכר להתאמת הדירה.

סעיף 1 לחוק המכר קובע כי "מוכר" הוא מי שמוכר דירה שבנה או שהוא עתיד לבנות בעצמו או על ידי אדם אחר על מנת למכרה, לרבות מי שמוכר דירה שקנה אותה על מנת למכרה מאדם שבנה או עתיד לבנות אותה.

סעיף 9 לחוק המכר קובע כי חזקה על אדם שמכר דירה שהייתה תפוסה בידי אחר פחות משנה מגמר בנייתה או שהוא עצמו גר בה פחות משישה חודשים מיום גמר בנייתה – שהוא בנה או רכש את הדירה על מנת למכור אותה, אלא אם הוכח אחרת.

תכליתו העיקרית של חוק המכר היא הסדרת אחריות חברות הבנייה ו/או קבלנים כלפי רוכשי דירות, והגנה על הרוכשים מפני ניצול כוחם של המוכרים אשר לרוב הינם חברות בניה או קבלנים.

יחד עם זאת, העובדה כי  החוק מגדיר "מוכר" כמי שמכר דירה שבנה על ידי אחר– מלמדת כי תחולת חוק המכר לא מוגבלת רק לחברות בנייה וקבלנים, וחוק המכר עשוי לחול על אנשים פרטיים במקרים מסוימים.

בהתאם לכך, קבע פרופ' אייל זמיר בספרו חוק המכר (דירות), תשל"ג-1973 (1987), שיזם פרטי שבנה דירה באמצעות קבלן משנה במטרה למכור אותה ולהפיק רווח מהמכירה, עשוי להיכנס לגדר תחולת חוק המכר, וזאת גם במקרה של עסקה חד פעמית. קביעה זו מבוססת, בין היתר על העובדה כי ההצדקות להחלת החוק על חברות בניה מתקיימות גם ביחס ליזמים פרטיים, שכן לשניהם יש יכולת לוודא שהבניה תעשה כראוי, אפשרות לערוך הסכמי הסדרת אחריות מול הקבלן המבצע והם אלו שנושאים באחריות לשימוש בחומרי גלם זולים ובסטנדרט בניה נמוך.

בית המשפט העליון הביע דעתו בסוגיה וקבע בע"א 4050/15 אורית יהודאין נ' ירון לבנשטיין (28.12.2017) כי חוק המכר (דירות) חל על המוכר של הדירה נשוא התביעה – אדם פרטי שבנה את הדירה באמצעות קבלני משנה – הואיל ומכר את הדירה מייד לאחר בנייתה ולא עלה בידו להוכיח כי בנה את הדירה לצורך מגורי משפחתו. נוכח המפורט לעיל קבע בית המשפט כי על המוכר לפצות את התובעת בגין נזקים עליהם הודיעה התובעת במהלך תקופת הבדק.

כך גם בת"א 41006-01-16 (שלום חיפה) ישראלי נ' אולצוור (29.11.2018), שבו יוצגה התובעת באמצעות משרדנו, קבע בית המשפט כי מוכרי הדירה נשוא התביעה – אנשים פרטיים שמכרו את הדירה שבנו באמצעות קבלן משנה לפני סיום בנייתה, ואשר הציגו את עצמם בפני התובעת כבעלי ניסיון וידע בתחום הנדל"ן – אחראים כלפי התובעת בהתאם לחוק המכר, שכן בנו את הדירה על מנת למכור אותה. כלומר, די היה בכך שבשלהי תקופת הבנייה החליטו הנתבעים למכור את הדירה כדי להביא לתחולת חוק המכר (דירות) עליהם, על כל החובות הנובעות מכך.

להרחבה של תחולת חוק המכר (דירות) על יזם פרטי יש השלכות על החשיפה של "יזם פרטי" לפיצויים בגין ליקויי בניה בדירה שמכר, וכן על  הסעדים להם זכאי אדם שרכש דירה מיזם פרטי, שכן במקרה זה יהא הרוכש זכאי הן לסעדים החוזיים והנזיקיים העומדים בידו והן לסעדים וההגנות המפורטים בחוק המכר (דירות) שהן הגנות רחבות בהרבה מההגנות המוקנות בדין הכללי.

אם פרסמו תמונה שלכם, השתמשו בשמכם או בכינוי שלכם לצורך הפקת רווח, פרסמו מסמך בעניינכם שלא נועד לפרסום או פרט אישי לגביכם ללא הסכמתכם – עשויה להיות לכם עילת תביעה כנגד המפרסם.

לשימוש הנרחב בשנים האחרונות באינטרנט וברשתות החברתיות יש יתרונות רבים, אנחנו מעורבים בחיים של אחרים, משתפים בחיים שלנו ומרגישים חלק מהקהילה אחת גדולה. עם זאת, שימוש זה חושף את כולנו גם לפגיעה בפרטיות, אם זה באמצעות פרסום תמונות, מידע או מסמך שלא נועדו לפרסום וכן באמצעות חדירה לא מורשית ("פריצה") למחשב או לטלפון הסלולרי שלנו, או במקרים חמורים יותר, כגון התחזות.

הזכות לפרטיות היא מהחשובות שבזכויות במשפט הישראלי. מעמדה הרם של הזכות לפרטיות בא לידי ביטוי, בין היתר, בכך שהיא זכתה למעמד חוקתי במסגרת סעיף 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע: "כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו; אין נכנסים לרשות היחיד של אדם שלא בהסכמתו; אין עורכים חיפוש ברשות היחיד של אדם, על גופו, בגופו או בכליו; ואין פוגעים בסוד שיחו של אדם, בכתביו או ברשומותיו.".

אמנם חוק זה חל במישרין במישור היחסים שבין האדם למדינה, אך בפסיקת בתי המשפט נקבע כי עיגון הזכות לפרטיות במסגרת חוק יסוד והמעמד החוקתי שניתן לה עם חקיקת חוק יסוד זה, מקרינים גם עם מעמדה במשפט הפרטי. במילים אחרות, המעמד החוקתי של הזכות לפרטיות תרם במידה רבה לחיזוקה של זכות זו גם ביחסים של בין אדם לחברו.

האיסור האזרחי לפגוע בפרטיותו של אדם מעוגן בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, במסגרתו נקבע כי כל אחד מהמעשים הבאים – אם נעשו ללא הסכמה – מהווה פגיעה בפרטיות:

1. בילוש או התחקות אחרי אדם שעלולים להטרידו, או הטרדה אחרת.
2. האזנה אסורה.
3. צילום אדם ברשות היחיד.
4. פרסום תמונתו של אדם ברבים בנסיבות בהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו.
5. פרסום צילום של נפגע ברבים שצולם בזמן או בסמוך אחרי פגיעה גופנית או נפשית עקב אירוע פתאומי (כאשר פגיעתו ניכרת), באופן שניתן לזהותו ובנסיבות בהן עלול הפרסום להביאו במבוכה.
6. העתקת תוכן של מכתב או כתב אחר שלא נועד לפרסום או שימוש בתכנו ללא רשות.
7. שימוש בשמו של אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו לשם עשיית רווח.
8. הפרה של חובת סודיות שנקבעה בדין או בהסכם לגבי ענייניו הפרטיים של אדם.
9. שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה לשמה נמסרה.
10. פרסום של עניין הנוגע לצנעת חייו של אדם, לרבות עברו המיני או מצב בריאותו או התנהגותו ברשות היחיד.

עם זאת, הזכות לפרטיות אינה מוחלטת ויש לאזן אותה מול זכויות וערכים אחרים, כגון: קיומו של עניין ציבורי, תום הלב של המפרסם, הפרה שנעשתה במסגרת תפקידה של המשטרה וכו'. חוק הגנת הפרטיות נותן מענה גם לאותם ערכים וזכויות נוגדות וקובע איזונים מתבקשים. כך, למשל, נקבעו בסעיף 18 לחוק שורה של הגנות החל ממקרים בהם פעל הנתבע בתום לב ולא ידע על האפשרות לפגיעה בפרטיות התובע וכלה במקרים בהם הפגיעה מוצדקת מחמת אינטרס ציבורי רחב. חוק הגנת הפרטיות מוסיף ומפנה לחוק איסור לשון הרע, הקרוב לו מבחינת נושאו (שמירה על כבודו של אדם והמוניטין שלו) ומחיל את ההגנות מחוק איסור לשון הרע גם ביחס למקרי פגיעה בפרטיות.

דוגמה למקרה שבו התקבלה טענה בדבר עניין ציבורי יכול לשמש פסק הדין של בית המשפט העליון ברע"א 6902/06 צדיק נ' הוצאת עיתון הארץ, פ"ד סג(1) 52 (2008), שבו דובר במקרה של אדם חרדי שצולם כשהוא עומד מאחורי דוכן שמאחוריו נתלה פוסטר ענק בו רואים אישה לבושה מכנסיים קצרים וצמודים, וצמונתו פורסמה בעיתון "הארץ". בבית המשפט העליון נקבע, כי התמונה מעידה על ההוויה הישראלית המיוחדת המפגישה בין הניגודים השונים ותורמת לשיח הציבורי ועל כן זכאי עיתון הארץ להגנה מפני ההפרה הנטענת, הואיל ומדובר בפרסום אמת שיש בו עניין ציבורי.

לעומת זאת, הגנות בגין פגיעה בפרטיות אינן מתקבלת כדבר שבשיגרה, בין היתר, בשל מעמדה הרם של הזכות לפרטיות והחשש מפני שחיקתה של זכות זו. כך, למרות ריבוי האינטרסים העומדים אל מול הזכות לפרטיות, במהלך השנים קיבלו בתי המשפט תביעות רבות שהוגשו בגין פגיעה בפרטיות ואף פסקו לתובעים פיצויים לא מבוטלים.

בת"א (מחוזי י–ם) 8432/06 פלוני נ' שירותי בריאות כללית (13.2.2008) קיבל בית המשפט תביעה שהוגשה בעקבות פגיעה בפרטיות שנגרמה לתובעת כתוצאה מכך שרופא סיפר לאימה כי היא בהריון, למרות שמדובר במידע רפואי חסוי, ופסק לתובעת פיצוי בסך 180,000 ש"ח. במקרה זה שימשה הזכות לפרטיות לביסוסה וחיזוקה של זכות נוספת, היא הזכות לסודיות רפואית.

בת"א (שלום ת"א) 70747/04 פסחוב נ' נובוסטי (7.8.2006) קיבל בית המשפט תביעה שהוגשה נגד עיתון שפרסם כתבה בעניין מותו של אדם במסגרתה צוין כי הוא התאבד לאחר שהתייאש ממצבה הכלכלי של משפחתו, ופסק לאשתו של המנוח פיצוי בסך 150,000 ש"ח. מקרה זה מעורר עניין, שכן בית המשפט התייחס בפסק דינו, בין היתר, למאפייניה של העדה הקווקאזית ולכך שלתובעת שם טוב בעדה והפרסום האמור – אף שהיה אמת – הסב לה נזק רב.

בת"א (שלום י–ם) 14383/06 פלונית נ' מדינת ישראל – הנהלת בתי המשפט (4.4.2011) קיבל בית המשפט תביעה שהוגשה נגד הנהלת בתי המשפט בשל פרסום פסק דין בהליך הגירושים של התובעים שהתנהל בדלתיים סגורות במאגר משפטי מבלי לצנזר את שמות בני הזוג ופסק להם פיצוי בסך 150,000 ש"ח. במקרה זה סייעה הזכות לפרטיות לחיזוק החובה הקבועה בדין לנהל דיונים בבית המשפט לענייני משפחה בדלתיים סגורות, ואף שהפרסום נעשה כנראה בשוגג, לא ראה בית המשפט לנכון לפטור את המדינה או את המאגר המשפטי מאחריות, שכן אלה התרשלו בתפקידם ואילו היו נוקטים בזהירות ראויה היה באפשרותם למנוע את הפגיעה.

בת"א (שלום ת"א) 39123-12-10 ש.ז. נ' ארד (30.6.2013) קיבל בית המשפט תביעה שהוגשה בגין הפגיעה בפרטיות שנגרמה לתובעת כתוצאה מפרסום תמונות הריון שלה בתערוכה בקניון וכן בקליניקות רפואיות מבלי שהתקבלה הסכמתה ופסק לתובעת פיצוי בסך 90,000 ש"ח. במקרה זה אף נקבע כי בפרסום האמור יש כדי השפלה של התובעת ופגיעה בצניעותה. בהקשר זה טענה התובעת, כי היא אישה מסורתית והנתבעים ביקשו להביא ראיות לסתור זאת, לרבות צילומים חשופים (כטענתם) שפירסמה התובעת בדף הפייסבוק שלה. בית המשפט קבע כי שאלת אמונתה הדתית של התובעת אינה רלוונטית, שכן "השקפותיה הדתיות של התובעת הן עניינה. זכותה לשמור על פרטיותה ולעמוד על כך שתמונותיה אשר צולמו במסגרת פרטית לא יפורסמו לעין כל, אינה נגרעת ואינה מתעצמת עקב השקפותיה הדתיות. התובעת הינה אדון לגופה, וזכותה החוקתית הינה כי פרטיות גופה וצניעותו ישמרו מכל משמר.".

בת"א (שלום ת"א) 45927-02-15 נילי וינברג נ' יוסף פיצ'חדזה (18.1.2017) פסק בית המשפט לשוכר דירה פיצוי בסל 40,000 ש"ח בעקבות פגיעה בפרטיות שנגרמה לו כתוצאה מצילום פנים הדירה על ידי שמאי שהוזמן על ידי בעלת הדירה. באותו מקרה בעלת הדירה הגיעה בליווי שמאי לדירתו של שוכר ללא תיאום. באותה עת שהתה בבית רק ביתו הקטינה של השוכר. השמאי נכנס לדירה וצילם אותה, ללא רשותו או הסכמתו של השוכר. השוכר הגיש תלונה במשטרה ובעקבותיה הגישה בעלת הדירה תביעה וטענה, בין היתר, ללשון הרע. השוכר לא נותר חייב והגיש תביעה שכנגד בגין פגיעה בפרטיותו. בית המשפט דחה את תביעה בעלת הדירה וקיבל את תביעת השוכר. בהתאם חויבו בעלת הדירה והשמאי ונראה כי זכות הפרטיות שימשה אף לחיזוק זכות ההחזקה של השוכר בדירתו ולקביעת כללים בסיסיים באשר לאופן היחסים בין שוכר למשכיר. וכך קבע בית המשפט כאשר דן בשאלת גובה הפיצוי: "סבורני שהפיצוי צריך לשקף אמירה ערכית אודות האיסור על בעל הדירה לפגוע בזכות החזקה של השוכר … שורש האירוע נעוץ בכך שהתובעת נמנעה מלתאם עם הדיירים את הביקור בדירותיהם והדבר מתבקש ראשית מתוך יחסי נימוס וכבוד אלמנטריים בין שוכר למשכיר, ואף נובע מהחובה לקיים את חוזה השכירות בתום לב. אי תיאום מראש משקף זלזול בדיירים." 

הנה כי כן, מסקירת פסקי הדין הנ"ל ניתן להיווכח כי הזכות לפרטיות יכולה לשמש להגנת אינטרסים רבים ולחיזוקן של זכויות במגוון רחב למדי של חיי היום יום. במקרה של פגיעה בפרטיות קיימת חשיבות לדיון העקרוני שמביא בכלל חשבון את כלל האינטרסים הרלוונטיים, שחלקם עשויים לתמוך בהכרה בפגיעה בזכות חשובה זו ובחלקם האחר יכולים דווקא לבסס הגנה מפני תביעה שביסודה עומדת טענה של פגיעה בפרטיות.

חשוב לדעת כי ביחס לזכות התביעה האזרחית בגין פגיעה בפרטיות נקבעה תקופת התיישנות מקוצרת בת שנתיים בלבד, וזאת תחת תקופת ההתיישנות בת 7 שנים הקבועה בדין הכללי וביחס לעילות אזרחיות אחרות. לכך חשיבות רבה בראש ובראשונה למי שפרטיותו נפגעה ושוקל להגיש תביעתם ועלול להחמיץ את המועד אם ישתהה יתר על המידה, אך גם ביחס לנתבעים שעלולים שלא להעלות בתחילת ההליך טענה בדבר התיישנות ובכך לוותר, הלכה למעשה, על זכותם להעלותה בהמשך ההליך.